בחזרה למערב

באשקלון, אליין, שמצפה לילד נוסף וכבר נמצאת בארץ שלוש שנים וחצי, מתגעגעת מאוד הביתה. "ההורים לא באים לבקר אותי, כי הם חושבים שכל הזמן יש פה מלחמה", היא אומרת. היא ניזונה מחבילות שאימה שולחת לה מידי שבוע, משום שאין היא מסוגלת לסבול את האוכל הישראלי ("הסינים טוענים שהחומוס מזכיר להם קיא של תינוקות", מדליף בנדר). לאכול אוכל סיני כל היום זה בכלל לא רע, כך מתברר, כשאליין פותחת שולחן ומכבדת אותנו באגרולים עסיסיים שרק יצאו מהמחבת שלה, כופתאות מבצק רך כמו ענן לבן וממולא בירקות, ומיני מינים של שזיפים סיניים ושאר פירות מוזרים, מסוכרים, מוחמצים ומעושנים.

גם לבנדר, כמעט עשרים שנה אחרי שיצא למזרח, קשה להתאקלם בחזרה בישראל ולהסתגל למנטאליות. אחד הדברים שהוא תוהה עליהם הוא הבגדים. " קאו טינג שיין היה יוצא לפגוש אותי כשהוא לבוש בתחתונים", הוא מספר. "כאן בארץ, אם אסתובב במכנסיים קצרים, אז מהר מאוד לא יהיו לי תלמידים ומטופלים". בתור פשרה הוא לובש חליפת כותנה לבנה קלה, שמשמשת אותו כבגד אימונים וטיפולים.

"שלושת עקרונות הטאי צ’י צ’ואן הם לוותר על כוח, לוותר על גאווה ולוותר על סובייקטיביות, וקשה מאוד להסביר אותן לאדם המערבי", אומר בנדר. "כשאני מלמד אומנות לחימה, קשה לי מאוד להסביר לאדם להניח ליריבו לדחוף אותו, אבל לא להידחף על ידו. הכוח דוחף את עצמו. אם אתה ריק ולא מלא, אז הכוח שהדוחף מפעיל חוזר אליו. להבין בראש ולהבין בגוף אלו שני דברים שונים. כדי שמערבי יוכל להתחבר לידע הזה, הוא צריך להיות ריק לחלוטין, ולרצות לקבל. כשאדם בא עם ידע מוקדם ועם תחושה ש- 'אני יודע הכי טוב', אז קשה לו לקבל את זה. רוב התלמידים שלי מתחילים כמטופלים."